בין כאב לתקווה - אני לא מוותרת

ביומיום שלי אני ממש משתדלת לשמור על רמת אנרגיה גבוהה כדי לא ליפול לדכדוך, השבוע משהו נשבר בי, אולי זו היתה הכרזת הממשלה על המשך לחימה, אולי ההבנה שאפילו ארה"ב מתנהלת כאילו אנחנו לא בתמונה, אולי אלו הסרטונים והידיעות על מצב החטופים שהולך ומתדרדר.

כנראה שזו היתה הסיבה שהצטרפתי השבוע פעם נוספת למשמרת 101. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להראות למשפחות שאנחנו לא שוכחים אותם. למי שלא מכיר, זו יוזמה שמובלת על ידי אימהות מכל המגזרים. המטרה היא ליצור נוכחות עוצמתית ושקטה מול סמלי שלטון במוקדים ברחבי הארץ, ולקרוא לעסקה מיידית להשבת החטופים הביתה. כל משמרת אורכת 3 שעות ושואבת השראה ממאבקים לא אלימים בכל העולם. מגיעים למשמרת לבושים לבן, יושבים בשקט, ללא שלטים וסמלים, בלי פוליטיקה, רק עם רצון עז להחזיר את כולם ותמיד מסיימים בשיר "בואי אמא" שזה שבלי קשר לסיטואציה כל פעם שאני שומעת אותו אני בוכה.

ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים

הדכדוך שעוטף אותי גם הוציא לי את החשק להמשיך ולהעלות תוכן לרשתות החברתיות, אך מכיוון שיש לי חוזה לא כתוב עם עצמי שאני מעלה לפחות 2 פוסטים בשבוע, כתבתי לכם וביקשתי שתעזרו לי למצוא רעיונות לכתיבה- שאלתי מה מעניין אתכם לשמוע ולדעת על עיצוב פנים.

האמת, שנתתם לי כמה רעיונות ממש טובים וכבר העליתי 2 פוסטים בזכותכם- אז תודה רבה לכל מי שענה והגיב. אתם נותנים לי כוח להמשיך.

הודעה שקיבלתי השבוע במסנג'ר- תמשיכו :-) זה כ"כ מעודד

בין לבין, סגרתי קצוות בשני פרויקטים שמסתיימים, התחלתי סקיצות לפרויקט חדש ומרגש ואני עובדת על שת"פ חדש ומלהיב ומקווה שאוכל לשתף אתכם בפרטים נוספים ממש בקרוב.

חיבורים זה אחד הדברים שאני הכי נהנית לעשות, בין אם זה חיבור בין אנשים ובין אם זה חיבור בין חומרים. כשיש פיצוח זו ההרגשה הכי טובה שיש. לדעת שמצאתי את הבנאדם הנכון או פתרון מדויק בתכנון שאני עושה – זה הכי משמח.

אחד הדברים שבקשו ממני באותו פוסט היה להכיר אותי טוב יותר, אז כבר העליתי פוסט אחד שמספר על תאונת עבודה הזויה שהיתה לי בעודי מסתובבת עם לקוחות באולם תצוגה (שמה לכם קישור למטה) ומכיוון שהחודש הוא חודש המודעות לפיברומיאלגיה, החלטתי לשתף איתכם עוד סיפור אישי ומשמעותי בחיי.

את הרומן שלי עם הפיברו, שיתפתי לראשונה, לפני כ-10 שנים כשנתקלתי במכתב שכתב ילד בשם עידו לאמא שלו שיש לה פיברומיאלגיה. הוא סיפר איזו אנרגטית היא היתה לפני וכמה דברים הספיקה לעשות ואיך היא היום.

אני זוכרת איך כשקראתי את הפוסט הזה ישר חשבתי לעצמי- וואו, איזה מרגש זה היה יכול להיות אם אחד הבנים שלי היה כותב את זה, אבל אז זה תפס אותי ופשוט התחלתי לבכות.

הבנים שלי לא מכירים אותי בלעדיה. אין להם מושג איזו טורבו הייתי לפני כן.

הפיברו נכנסה לחיי אחרי לידת יובל, שבסוף החודש ימלאו לו 24 שנים, ועיצבה מציאות חדשה. בן היה רק בן שנתיים וחצי, וכנראה לא זוכר איך הייתי לפני – כך שהילדים שלי מכירים בעיקר אמא עייפה, כואבת, לא הכי מרוכזת, שלא תמיד נוכחת כמו שהייתה רוצה.

הפינה המועדפת עלי בבית- מכאן אני שולטת על הכל

למרות הקושי – התמזל מזלי עם אריאל. הוא אף פעם לא הטיל ספק, לא זלזל, פשוט היה שם עבורי. כשהוא מנקה במקומי – זה לא כי אני מתפנקת, זו הישרדות. אם אנקה – אתמוטט.שלוש שנים ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי, הסתובבתי עם תחושת כישלון מול נשים אחרות שמצליחות לגדל 4-6 ילדים, לעבוד ולעשות תואר שני תוך כדי. חשבתי שאני עצלנית. חשבתי שאולי באמת מדובר בדיכאון. עד שהגעתי לפרופ' בוסקילה, שלאחר סידרה ארוכה של בדיקות אימת את החששות שלי ואישר לי שאני לא מדמיינת. יש לזה שם, יש סיבה למה שקורה לי.

היה לי ברור שאני לא הולכת לטיפול קונבנציונלי והלכתי לד"ר עירון שמתמחה במחלות כרוניות ומטפל בהומאופתיה. זה המקום להגיד שהוא הציל אותי. פשוטו כמשמעו.

אני ממש זוכרת את הערב ההוא, חודש אחרי שהתחלתי את הטיפול אצלו. עמדתי עם אריאל במטבח ודיברנו ופתאום הסתכלתי על השעון וקלטתי שכבר 20:00 ואני לא עייפה.

מאז – אני לומדת להקשיב לעצמי. מורידה הילוך כשצריך. לפעמים יש נפילות מתח, אבל יש לי כלים לקום. אני מקווה שילדיי יזכרו שהייתי יותר מ-"מה, אמא נחה, מה " (מי שזוכר את הפרסומת שירים את היד), שהיום הם כבר יודעים שאני אמא שלא מוותרת על עצמה, לא מוותרת לעצמה ולא מוותרת גם להם. שיזכרו תמיד שאם אני יכולה ולא מוותרת על החלומות שלי ועושה ככל יכולתי להגשים אותם, אז גם הם יכולים, למרות רעשי הרקע מסביב, כי ככה אנחנו במשפחה- חזקים, יכולים ואף פעם לא מוותרים.