על אהבה, מחויבות ומה שביניהן

חודש פברואר תמיד מיוחד עבורי.

ב-14.2 ולנטיין, וב־16.2 אריאל ואני חוגגים יום נישואין.

כמי שלא ממש אוהבת להתחייב לטווח הארוך (בכל זאת הפסקתי לצבוע שיער הרבה לפני שהפך לטרנד, בעיקר כי לא היתה לי סבלנות להגיע כל חודש לספר), אני תמיד צוחקת ואומרת שהחיים עם אריאל זו המחויבות הכי גדולה שלי. לא פלא שהמשפט שלי כל שנה שעוברת "ואללה שיחקנו אותה"

האמת שאני אומרת את זה יותר מהסיבה שבספרי האגדות שסיפרו לנו כשהיינו ילדים, המשפט שסיים כל אגדה היה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"

קצת תעופה עצמית אף פעם לא מזיקה

ירים את היד מי שחיי הזוגיות שלו נראים כמו סיפור אגדה...

תחשבו על זה- לוקחים גבר ואשה, כל אחד גדל אחרת, מגיע ממשפחה אחרת, שמים אותם בבית אחד ואומרים להם- תסתדרו מעתה ועד עולם.

זה בכלל לא פשוט. צריך להתרגל לחיים המשותפים, ללמוד את ההרגלים, המנהגים ולפני שמצמצנו, נולדים ילדים ויש אלף ואחד נושאים שצריך להסכים עליהם או לפחות להתחשב אחד בשני.

לאורך השנים הבנתי שמחויבות לא נשארת ברגע ההוא מתחת לחופה, היא רצף של בחירות קטנות, יומיומיות. זו הבחירה להישאר, להקשיב, להמשיך גם כשקשה ומאתגר, גם כשאין תשובות ברורות, וגם כשפשוט…חיים שגרה.

המחויבות הזו פוגשת אותי גם בחיים המקצועיים.

אם ניקח את כתיבת הבלוג לדוגמא-

איך כל חודש כבר מעל 4 שנים, יש לי רעיון חדש לפוסט? מאיפה מגיעים הרעיונות? מאיפה מגיעה השראה כל חודש מחדש? הרי זה לא קורה מעצמו, זה לא שאני יושבת ומחכה שההשראה תגיע אלי.

יש לי מחויבות, כלפי עצמי וכלפיכם, הקוראים שלי. הכתיבה בבלוג התחילה באהבה גדולה שלי לכתיבה, סוג של התאהבות, אך במשך הזמן היא הפכה לעוגן עבורי, גם בימים קשים, והיו לנו כמה וכמה ימים כאלו בשנים האחרונות. זו החלטה שקיבלתי, שאני מתמידה, ויהי מה.

איזה כיף לכתוב כשיש פינת עבודה כזו מוארת. צילום: אלעד גרובנר

וכמו שמערכת יחסים ארוכת שנים מצליחה בזכות תשומת לב והשקעה בבן הזוג, כך גם כתיבת הבלוג ויותר מכך, העבודה שלי כמעצבת פנים. גם זו החלטה, לעזוב משרה בטוחה ומתגמלת כשכירה וללכת להגשים את החלומות שלי. גם כאן יש מחויבות, התמדה ועקביות, גם בתקופות מאתגרות יותר.

גיליתי שההשראה נולדת דווקא מתוך מחויבות, מתוך ההתמדה, מתוך ההסכמה להיות שם באמת, לא רק ברגעים הנוצצים, בהשקות ואירועי מעצבים, אלא גם באלו הפשוטים, השגרתיים, בשעות שרטוט ארוכות, בהכנת רשימות עבודה לקבלן, בשיווק, בהכנה של החומר לרו"ח ועוד.

מה קורה כשאני מתכננת פרויקט חדש?

האם הלקוחות שלי ישר מתאהבים בסקיצה הראשונה? לא בהכרח.

שלב התוכניות- מבט לקיר בסלון שתיכננתי

החיבור האמיתי נוצר, כמו בזוגיות, תוך כדי עבודה עקבית, בהחלטות הקטנות, בדיוקים שנעשים ככל שמערכת היחסים שלי עם הלקוחות מתקדמת ומעמיקה, בהקשבה שלי לחלומות ולרצונות שלהם, ובניסיון להבין מי הם ואיך הם רוצים להרגיש כשהם נכנסים לבית החדש שלהם.

ככה זה נראה במציאות. צילום: אלעד גרובנר

מתישהו הבנתי שמחויבות לא מצמצמת השראה, היא פשוט מאפשרת לה להגיע, בקצב שלה, בצורה בוגרת, עמוקה ואמיתית יותר.

כשנותנים תשומת לב לפרטים

והופכים סקיצה למציאות. צילום: אלעד גרובנר

גם בזוגיות שלי ושל אריאל, לא הכל מרגש כל הזמן ויש תקופות מאתגרות, אבל הוא העוגן שלי ויש לנו חברות טובה, יש קבלה, יש יציבות ויש ידיעה עמוקה וברורה שביחד אנחנו בית.

מבט מהפינה האהובה עלי בבית לספריה ולמטבח. צילום: חן ליאופולד

אסיים את הפוסט היום בתודה לאיש שלי שמאפשר לי להגשים חלומות מצד אחד, ונותן לי עוגן יציב מצד שני. אני יודעת, לא רק העובדה שצלחנו עוד שנה ביחד זה שיחוק, גם הפרגון הזה שלו, לא מובן מאליו.

אהבה, זה כל הסיפור. צילום: חן ליאופולד

"חיכתה היא שיציע

לה עם אור ראשון של בוקר בהיר

היא לא ידעה על מה היא חולמת

רק רוצה חלום כלשהו להגשים...

...קח אותי אליךָ

שְמור עליי מִפּני כל העולם

וְתן לי עוגן קבוע בין זרועותיךָ

לא רוצָה להיות ענן" (קרולינה)

---

אני מעצבת פנים כבר למעלה מעשור, מלווה תהליכי תכנון ועיצוב למשרדים, לובאים ובתים פרטיים בעיקר באזור המרכז ואוהבת לחבר את הסיפור של הלקוחות שלי לדיוק תכנוני.

את הבלוג “מְבַּרְבֶּרֶת” אני כותבת כבר יותר מ־4 שנים, כמרחב שבו אני משתפת על תהליך העבודה והיצירה, על החיים שלי ומה שביניהם.