כמה חיכיתי לחזור לשגרה,
הפוסט של החודש כבר היה מוכן ואז...שבת 6 בבוקר אזעקה
והידיעות מתחילות להגיע ואני נכנסת לניתוק. לא מסוגלת להכיל, לא רוצה לשמוע כלום
יושבת בסלון וקוראת, מחכה שהשבת תסתיים.
כבר שנים שאני לא רואה חדשות, לפחות עד שיתחילו ויסיימו כל מהדורה במשהו טוב שקרה, אני בטוחה שבכל יום קורה לפחות משהו טוב אחד, אז למה לפרסם רק זוועות ופוליטיקה? מה גם שאני בקושי מתפקדת, המוח שלי מעורבב ואני לא מצליחה להתרכז.
ומה עם השגרה שכ"כ חיכיתי לה? היה אמור להיות שבוע עמוס פגישות, סדנת אינסטגרם, מפגשים 1:1, עבודה על פרויקט חדש ואני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת
ואחרי יום יומיים נזכרת, מה יהיה עם הפוסט בבלוג???
כל 15 לחודש עולה פוסט והחודש זה פוסט יומולדת, שנתיים שאני כותבת לכם כל חודש,
אבל מה קשור עכשיו לספר לכם מה זה קונספט ולמה זה חשוב?
על מה אכתוב לכם?
שבמוצ"ש הדבר הראשון שראיתי בפייסבוק היה פוסט של חברה/קולגה שהבן שלה נהרג במסיבה?
ואז אני קולטת שיובל שלי היה אמור להיות במסיבה ההיא ואין לי מושג למה לא הלך בסופו של דבר, אני רק מברכת על הנס.
ששבוע לפני שהתחילה המלחמה הוא היה במילואים והתנדב להגיע לעוד שבוע ואז התחיל הבלאגן?
אז אמרנו לו שיארוז יותר בגדים ושיהיה לו משהו חם ללבוש בלילה כי לא בטוח מתי ישחררו אותו. וביום ראשון בבוקר כשלקחתי אותו לתחנת הרכבת שאלתי אותו אם הוא לא מפחד, והוא ענה לי- תראי, אני לא אשקר לך, ברור שיש חשש אבל אני מעדיף להיות בעשיה במקום להיות בבית ולטפס על הקירות.
אולי אספר על האשה ההיא בסופר שהתחילה פתאום לספר שהיה לה כרטיס לפסטיבל ואין לה מושג למה אבל היא מכרה אותו ולא נעים לה שהיא נשארה בחיים ואין לה מושג אם זה שקנה ממנה את הכרטיס בחיים, הוא נעדר וחצי מהחברים שלה נרצחו או נחטפו והקשבנו לה כי נראה לי שזה מה שהיא היתה צריכה, שמישהו יקשיב לזוועות שרצות לה בראש והכי בא לי לתת לה חיבוק.
והזוועות עוטפות אותנו מכל כיוון.
אם זו בת של חברה ששירתה בבסיס בו רצחו את כל חברותיה התצפיתניות ובנס העבירו אותה לגזרת יו"ש שבועיים קודם לכן ועכשיו אמא שלה אוספת את הרסיסים שלה כי היא פשוט התפרקה.
או בן של חברים שבמקרה היה שבת בבית ובינתיים חצי מהפלוגה שלו כבר מתים.
וכמה שאני משתדלת לא להקשיב לחדשות, זה זולג גם למרחב שלי, כמו הסיפור של אביטל מקיבוץ חולית שהצליחה להיחלץ מהתופת של עזה עם שני ילדיהם של השכנים, והאם החד הורית שבדרך נס, למרות המחבלים שהיו אצלה בבית, הם הלכו והשאירו אותם בחיים,
או מירי גד-מסיקה מקיבוץ בארי, שאין לי מושג מאיפה היו לה הכוחות לתעד משבת את כל מהלך ההישרדות שלהם ותודה לאל חילצו אותם והם בחיים.
והסיפורים הם בלתי נתפסים, ולמרות שאלו שניצלו מראים שיש ניסים קטנים בתוך כל התופת הזו, למרות זאת, כולנו נפגעים, משפחות הנפגעים כוללות את כולנו, זה כמו אבן שנזרקת לאגם ויוצרת אדוות סביב סביב,
אולי התאור של פצצת אטום יותר מתאים לרמת הפגיעה, גלי ההדף ומעגלי ההרס כ"כ נרחבים ופוגעים בכולנו, גם אם אנחנו לא קרבה ראשונה, הלב שלנו נשבר לרסיסים עם כל סיפור שנחשף.
ואני חושבת על כמות פגועי הנפש שתהיה כאן במדינה כשהכל ייגמר והלב נסדק עוד קצת.
אני בוחרת לשתף איתכם מה אני עושה כדי להחזיק את הראש מעל למים ולהמשיך לתפקד.
אחרי יומיים של שיתוק, החלטתי שאני לא מעלה פוסטים כי באמת שאין לי שום דבר חכם לומר, אני כן מעלה בסטורי בעיקר דברים שעושים לי נעים בלב, שיעוררו אופטימיות ואולי יעשו נעים לעוד מישהו ובימים האחרונים, אחרי שקצת יצאתי מההלם, אני גם מעלה פוסטים של FREE OUR KIDS , קבוצת אימהות ונשים בעולם שהתאחדו כדי להחזיר את האמהות, התינוקות והילדים הישראלים שנלכדו על ידי חמאס וגם משתפת ציטוטים של ילדים שעולים בדף של "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם"
נרשמתי לקורס מיינדפולנס ליצירת שקט נפשי, של יהודית כץ שבנדיבותה פתחה אותו לקהל הרחב ללא תשלום. יהודית היא אחד האנשים האופטימיים שהכרתי באינסטגרם ואני נהנית להקשיב לפודקאסט שלה 'חושבים טוב', היא יזמית, יועצת, מרצה וכותבת המתמקדת בפסיכולוגיה חיובית ואם עדיין לא יצא לכם להכיר אותה- אני ממליצה לכם בחום, תעקבו אחריה, כי גישה חיובית תמיד משפרת את מצב הרוח.
נרשמתי גם לקורס יצירה של איריס פוגל בן חמו. איריס היא מאיירת אופנה שהתחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם כשהעלתה שם את פרויקט הלוק היומי, יומן מאוייר של לוּקִים שאהבה במיוחד ועם כניסת הAI לחיינו היא יוצרת עולמות אופנה צבעוניים ומרגשים במידג'רני.
שגרה- אני מנסה ככל האפשר לשמור על שגרה. זה מתחיל בהחלטה שלי להתלבש כל בוקר כאילו אני יוצאת ליום עבודה רגיל, במקום להסתובב עם טריינינג ובגדי נוחות כל שעות היממה. יומיים מסמורטטים הספיקו לי...
ביום ראשון שעבר החלטתי לקיים פגישת הכרות שתיאמתי די מזמן עם שמואל הנדלר, יועץ ומלווה עסקי שנותן דגש על ניהול זמן וְוַאלְלָה, אני שמחה שנפגשנו, דיברנו קצת על המצב המשכנו לדבר על נושאים אחרים ובסוף הפגישה אמרתי לו תודה. תודה שעזר לי להתנתק לרגע מהתחושות הקשות ולהרגיש ולו לשעה קצרה שהכל בסדר.
אני מדברת עם חברות ומשפחה, פעם הן עושות ונטילציה ופעם אני. תמיד טוב לדעת שיש מישהו שמקשיב, שדואג, שחושב עליך בימים קשים.
נעניתי להזמנה של דורית לוז, מאמנת אישית ומנטורית לעסקים, להצטרף לאתגר השפע, 21 ימים, משימה לכל יום בצירוף מדיטציה, ובינתיים עמדתי בכל המשימות והמדיטציה עושה לי טוב בלב. גם כשאני שומעת ברקע את הפיצוצים...
וכמובן, הקבוצה "אוכל ביום שישי" של אורה וירדנה הצדיקות, שאוספות כל חמישי אוכל לתושבי גבעת שמואל שאין באפשרותם להכין או לקנות, שלא יישארו רעבים, ודואגות לחלק הכל בעזרת מתנדבים. כבר בתחילת השבוע ראיתי שמבקשים דחוף אוכל, ישר ארזתי שאריות משבת והבאתי, עדיין לא קלטתי שאוספים את זה לחיילים, למחרת ראיתי שוב שמבקשים ומכיוון שגם כך לא הצלחתי לעשות שום דבר מועיל, ירדתי לקנות עוף ועמדתי להכין להם אוכל טרי, לפחות כך הרגשתי שאני תורמת במשהו, אחרי יומיים שהייתי בניתוק מוחלט.
אלו חלק מהדברים שבחרתי לעשות בימים אלו, כי אני מרגישה שאני זקוקה למעשים שיעצימו אותי, שירגיעו אותי, שינחמו אותי ולו במעט והכתיבה עוזרת לי מצד אחד לעבד את מה שקורה לי בפנים ומצד שני לְהִתְפַקֵּס על הטוב.
אני מקווה שמשהו ממה ששיתפתי איתכם כאן היום, יעזור או יעודד לפחות אחד מכם.
אשמח שתשתפו אותי איך אתם עוברים את הימים המורכבים האלו?
איפה זה פוגש אתכם?
מה אתם עושים כדי לשרוד?
מאחלת לכולנו ימים שקטים וטובים יותר
